לכבוד הרה''ג שליט''א
שלמא רבא מן שמיא יסגי למע''כ,
נשאלתי להעיד בבית המשפט נגד מוסד יהודי בענין התעללות מינית בקרב מחנינו.
ונפשי בשאלתי מה חוו''ד הגדולה של כבודו שליט''א בע''ז אם מחויב אני ללכת להעיד שם או לא.
הק' רפאל אייפרס
התעללות פיסית ומינית בילדים
בענין חמור זה קבלתי מכמה ת''ח ובקיאים דעותיהם של הגדולים של דורנו אשר מפיהם אנו חיים אחר אשר קרו כמה מעשים נוראים בקרב מחנינו רח''ל ומצאתי סיכום דה''ק הלכה ברורה במ''א מאת מוה''ר הרב הגאון מנחם מענדל הכהן שפרן שליט''א אב״ד בבני ברק בענין מסירה ובענין לחייב המזיק לשלם ה׳ דברים מט״ז אדר תש״ע וזתו''ד בק''נ ובשינויים
א. בנוגע להורה או מחנך שפוגע בבנו או בתלמידו שמעכ״ת נדבר אתי עם אחד מחשובי העסקנים מארה״ב בעניני חינוך בענין שאלות בנושא זה
א. בנוגע להעברת הענין לשלטונות כפי שחוקי המדינות שם [וגם כאן] מחייבים לדווח וכפי שנקרא בלשונם [mandated reporting] והיודע על פגיעה פיזית או מינית בקטין או בחסר ישע ואינו מדווח ה''ז גופא עבירה שנענש עליה. האם מותר לדווח או חייבים לדווח.
ב. האם אפשר לחייב את הפוגע בנזקי הנפגע, מדובר בהוצאות פסיכולוגיות גדולות וממושכות של שנים רבות ולפעמים פסיכיאטריות, ולפעמים אין תרופה למכתו רק הרופא יכול להקל על הנפגע איך לחיות עם בעייתו.
ג. מה הם דרכי הבירור בזה, איזה בי״ד, איזה עדויות וכו'.
ואעלה על הכתב בקצרה את אשר אמרתי אז עם קצת תוספת:
1. מסירה לשלטונות
ב. בנוגע למסרו לשלטונות אין לנו אחר מה שכתב בזה מרן הגריש״א שליט״א. ודבריו באו בקוצר אמרים:
* מדין מכין ועונשין שלא מן הדין,
* ומדין רשות המלכות המבואר בב״מ ר״פ הפועלים וע״פ דברי הרשב״א ח״ג סי׳ שצ״ג המובא בב״י חו״מ סי׳ ב׳ מחו' ב׳ שכ׳ שני טעמים אלו [ולא ברירא בד' הרשב״א אי טעמא תניינא הוא רק הוספה על טעמא קמא וכמ״ש שם ברשב״א ״וכ״ש״, או עומד בפני עצמו דאפי׳ ליכא משום מכין ועונשין מותר משום הורמנא דמלכא, וכדמשמע בריטב״א החדשים בב״מ פ״ג ע״ב במעשה דראבר״ש ד״ה אמר להם, ואכ״מ].
* רודף,
* והצלת הניזק,
* והצלת הניזק,
* ואפרושי מאיסורא, הוא רק אם יש חשש שיחזור ויפגע.
2. יחזור וישנה וישלש מוחזק למזיק וריבוי הקרבנות
והני טעמא כולל כבר גם באופן שאין חשש שהוא עצמו יחזור וישנה בעבירה אלא כדי להרתיע אחרים, אבל ברוב המקרים כמעט ברור שימשיך בזה ויחזור וישנה וישלש וכו׳, וכמ״ש הרמב״ם הובא בשו״ע שפ״ח סעי״א דס״ל דעשה המוסר את אשר זמם אסור להורגו, ואם הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, דחזקה שימשיך למסור וזהו מדין רודף, וידוע ריבוי הקרבנות שמוחזק למזיק יכול לעשות, ובזה מותר לסלקו מלעשות מעשיו לעתיד מכמה טעמים שכ''א כדאי לעצמו, או מטעם רודף אחר וכו׳ ובילדים נחשב לאונס.
3. מזיק
ואם עושה עבירה שאין בה דין רודף ה''ה בכל מקרה מזיק כידוע הנזק הנפשי שגורם לכל ימי חייו לנפגע [בנוסף למה שמרבה נפגעים וניזקים נוספים דכידוע שנפגע נעשה בהרבה פעמים לפוגע], ויש בזה משום מציל את הניזק מהמזיק דמותר כשור שעלה על חבירו להרגו דמותר להזיק את המזיק כדי להציל את שלו, וכן מבואר בסי׳ שפ״ח דאפי׳ למסרו למלכות מותר אם א״א בע''א, עי׳ בש״ך סי׳ שפ״ח ס״ק מ״ה וברמ״א סעי''ט וכן ברמ״א סע''ה אם הי׳ סרבן דמותר, וכידוע שאם אינו מטופל אין דרך למנוע ממנו מלעשות מעשיו במחשך אלא לאסרו,
אפרושי מאיסורא
ועוד יש בזה משום אפרושי מאיסורא דגם אם אין לו דין רודף להרגו מ״מ מותר להכותו עד שיפרוש כמבואר בב״ק כ״ח ע״א בנרצע שכלו ימיו, וכידוע שאין דרך להפרישו אם אינו מטופל בלי לאסרו ולהרחיקו מהציבור, ושלשה אלו:
* רודף,
* והצלת הניזק,
* ואפרושי מאיסורא,
* ואפרושי מאיסורא,
הוא רק אם יש חשש שיחזור ויפגע.
4. חוקי המלכו' ובי״ד עונשי' אפי׳ כשלא יחזור
אבל מטעם חוקי המלכות לתיקון המדינה ומדין בי״ד מכין ועונשין הוא אפי׳ כשאין חשש שיחזור הוא ויפגע, אלא למען ישמעו וייראו אחרים. ולפעמים יש גם נפ״מ להיפך כשאין צורך שעה ואין הורמנא דמלכא, אבל איש זה לבדו הוא רודף ומזיק דמסלקינן לי׳ לאסרו מהני טעמי אחריני.
5. איזה בירור צ' הדבר
ג. ומה ששאל בנוגע לאיזה בירור צ' הדבר, כבר מבואר בתשו׳ הרשב״א במיוחסות סי׳ ר״מ שבב״י סי׳ ב׳ דסגי בעדים קרובים או עד מפי עד וכיו''ב כל שנראה להם שהענין אמת. ובטור החדש בהגהות ציין לתשוב׳ הרשב״א ח״ד סי׳ שי״א שגם ע''פ עצמו נקנס ול''א בזה אין אדם משים עצמו רשע. [וכבר נחלקו בקנס ממון של תקנת בני העיר אם שייך בזה מודה בקנס פטור, עי׳ פ״ת סי׳ א׳ ס״ק ז׳ בשם תשו׳ שמן רוקח ובעיקר בש״ך סי׳ שפ״ח ס״ק נ״א ובקצות ס״ק י״א ובפ״ת ס״ק ה׳, אבל כאן לכו״ע קנסינן דאינו קנס של תקנה אלא קנס שמחדשים עכשו לצורך חוטא זה, ואכ״מ].
6. בכ''מ דאין כשרים איכא תקנה
וגדולה מזו כ' ברמ״א בסוסי׳ ל״ה דלא רק למיגדר מילתא אלא בכ''מ דלא שכיח שם כשרים איכא תקנה, וז''ל כל אלו פסולים אפי' במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד, וכ''ז מדינא, אבל י״א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בביה''כ של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות, ולכן יש מי שכתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת״ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין, והוא שהתובע טוען ברי עכ״ל, ועיי״ש בנו״כ פרטי הדינים בזה. ובנ״ד בוודאי לא שכיחי כלל וכלל אנשים להעיד על מעשיו.
7. הורמנא דמלכא אי״צ בירור דבי״ד
וכ״ז כשדנים על בי״ד מכין ועונשין, אבל אם מטעם הורמנא דמלכא הרי הדבר תלוי בבירורים שלהם וכמעשה דר׳ אלעזר בר״ש בב״מ שדן עפ״י אומדנא, וכן היכא שיש דין רודף או הצלה ממזיק או אפרושי מאיסורא הרי אי״צ בירורים של בי״ד, אלא אם לפי ראות עיני המציל יש כאן רודף או מזיק או הפרשה מאיסור חייב להציל.
8. אם צ' לשמוע הטענות זבפנ''ז
ד. ואם צ' לשמוע הטענות זה בפני זה? הנה אין כאן שני בע''ד אלא עד ובע''ד א', והנידון הוא קבלת עדות שלא בפני בע''ד, שהרי הנפגע אינו בע''ד ואפי׳ נוגע אינו, וכמבואר ברמ״א סי׳ ל״ג סעי׳ ט״ז דקרובי הנרצח, ובש״ך ס״ק ט״ז דאפילו הנרצח עצמו, יכול להעיד אם אינו טריפה, וכ״ש בנ״ד אם אין דנים על הענשה מדין מכין ועונשין וכו׳ אלא על הצלת אחרים שיפגעו ממנו ומדין רודף או מזיק אחרים או מדין אפרושי מאיסורא, ומחמת זה בעי' לאסרו במאסר ולסלקו מהציבור, וכיון שהנידון הוא קבלת עדות שלא בפני בע''ד, אז אם א״א לקבל עדות בפניו מחמת אלמותו שהנפגעים מפחדים ממנו כדמצוי הרבה פעמים בזה, כבר מבואר דינו בשו״ע סי׳ כ״ח סעי׳ ט״ו ברמ״א דנחלקו קמאי אם בדיעבד קבלו עדות שלא בפני בע״ד ״ולכן אם הבעל דין אלם והעדים יראים להגיד בפניו מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו״.
מסוגל להפליל את הבי״ד
וכן לפעמים אם הבי״ד יגבה בפניו הוא מסוגל להפליל את הבי״ד דאז גובים שלא בפניו, והכי דיינינן לכל אלמא, או אם העד אינו מסוגל נפשית להעיד בפניו כדמצוי הרבה פעמים במקרים אלו, ואם לא יקבלו שלא בפניו לא יעיד כלל, או שקראו לו ולא בא והוא חייב לדון לפניהם כמ״ש כ''ז בסעי׳ ט״ז שם ברמ״א בדעה השני׳, דכל כה״ג מקבלין שלא בפניו.
וכ״ז מעיקר הדין כשבאים לענוש מדין מכין ועונשין או בהורמנא דמלכא, אבל במקרה של רודף ומזיק ואפרושי מאיסורא וא״א בע''א בוודאי מקבלין שלא בפניו.
וכ״ז בא''א אבל אם אפשר לשמוע בפניו ואין לבי״ד חשש שיפליל את הבי״ד, ודאי עדיף טפי לשמוע בפניו דכך מתברר הדבר היטיב.
9. בי״ד מיוחד לענינים אלו
ה. בי״ד מיוחד לענינים אלו: דבר טוב ותיקון גדול הוא מה שהקימו בארה״ב בתי דין מיוחדים לנושא זה בכמה מקומות דלאו כל דיין הרוצה ליטול את השם יטול, ולא שייך בזה הדין דכל ג' יכולים לדון, דאנן סהדי שרק מי שמתמחה בד''ז וקרא ושנה בזה, והוא אדם שקול דמצ''א אינו מאמין לכל תלונה וכל סיפור שמספרים הורים או מתלוננים, והרבה דמיונות ודמיוני דמיונות יש בענינים אלו, וכבר ראיתי כן ביושבי בבי״ד בע''ז שאפי׳ בעלי מקצוע יש כאלו שמיד בטוחים שסיפור ההורה הי׳ ונברא, ואדם בעלמא ואפי׳ דיין ומורה הוראה יכול מיד להגרר להאמין ולהשתכנע באמיתות הסיפור, ובסוף אחרי חקירה מתברר שהכל נולד וקרה בדמיונו של המתלונן ולפעמים הילד נפגע ומפחד לומר ממי, ומטיל הדבר על מורה או מלמד מסויים, ולכן גם אם מצד הילד אכן פגעו בו צ' לברר מי הפוגע.
התחייבויות על העתיד לא שוות כלום
ומצד שני ראיתי שמי שאינו מומחה בזה מיד יקבל את תשובת הפוגע והצטדקותו, ובפרט אם הוא אדם מכובד או בעל הסברה טובה שיסביר שהנפגע הוא שאשם בזה והי׳ היוזם של מה שקרה, או שהי׳ מעידה חד פעמית, או שהי׳ מצב מסוים, או שטעה ונתכוון לטובה, וכ״ש אם יכחיש לגמרי בבטחון, ולפעמים אין הפוגע משקר ביודעין אלא הוא עצמו מאמין עכשיו במה שמכחיש, ולכן מסוגל לשכנע שיאמינו לו, ולמומחים בנפש יש להם הגדרות לכאלו, ובאמת בכל אלו בד''כ מדובר באדם עם סטי׳ נפשית שהבטחות והתחייבויות על העתיד אינן שוות כלום, וכל שאינו בקי בכ''ז לא יוכל להיות דיין בד' גם אם יודע כל התורה, וכמו שמי שאינו מבין שפת אנגלית לא יוכל לדון בעלי דין שטוענים באנגלית, ה״ה מי שאינו מתמצא בנושא זה הוה כמי שאינו מבין שפתם וענינם של מזיקים אלו.
10. מסרב לדון לפני בי״ד המיוחד
ו. מסרב לדון לפני בי״ד המיוחד: ולכן רק בתי דין כאלו שנתמנו ע״י נציגי הציבור ועסקנים המתמצאים בזה וגדולי תורה, רק בתי דין אלה הם הכשרים וראויים לדון בזה, ואם החשוד טוען ליזל בתר הנתבע ובוחר בי״ד בעלמא אפי׳ כאלו שאיתמחי בדיני ממונות או בעריכת גיטין הוה כאומר שמוכן לדון לפני עמי הארץ לאותו דבר, או לפני חרשים שאינם שומעים שפתם של המדברים בע''ז, ונחשב כמסרב לדון לפני הבי״ד שמחוייב לדון לפניהם, ושומעין העדות שלא בפניו כנ״ל אות ד׳ מרמ״א סי׳ כ״ח סעי׳ ט״ז, ובפרט כשברודף ומזיק עסקינן דהוה הצלת נפשות.
11. יעוץ לביה״ד
ז. יעוץ לביה״ד: ומה טוב הי׳ שיצמידו לעצמם מומחה מקצועי שקול ובר דעת בחקרם ענין כזה שיוכל לעזור להם הן בחקירות והן בהבנת המציאות, וכן כדאי שיהי׳ להם יעוץ משפטי שלא יסתבכו עם חוקי המדינה אשר חוב אצלם. ויש לבדוק אם יש דרך לקבל איזה רשיון מהשלטונות לעסוק בזה, ויהי׳ להם אפשרות להעביר הענין לשלטונות באופן מסויים, שהרי גם בדיניהם יש לפקידת הסעד או ליועץ המשפטי שיקול דעת מתי להעמיד למשפט ולשקול הענין מהיבטים נוספים.
12. עדות מפורטת
ח. עדות מפורטת: גם חשוב מאד שידעו הבי״ד שצ' שהמעיד יגיד בדיוק מה הי׳, דבד''כ כל אדם מגדיר מעשה מסוים בזה בלשון אחר, וכשחוקרים בדיוק שומעים סיפור אחר לגמרי, וכדתנן במגדף בסנהדרין נ״ו א''ר יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין לא הורגים בכינוי אלא מוציאים כל אדם לחוץ, ושואלים את הגדול שבהן ואו' לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ע״כ, וזהו דין בהל׳ עדות, אבל בענין שלנו אם לא יעיד בפרטות יצא דין מעוקל. והגדר בזה הוא שאם יתברר שלא הי׳ מה שבי״ד מבין מד' האם יוצא שהעד שיקר אז חשיב עדות, אבל אם יוכל לפרש דבריו שלא כך כיונתי לא חשיב עדות.
13. אין מעשה ללא הוראת בי״ד או חכם מובהק
ט. ליחיד אסור לעשות מעשה רק עפ״י בי״ד או הוראת חכם מובהק: יש לציין דבר חשוב שבענינים של מסירה לשלטונות אסור לעשות מעשה על דעת עצמו אלא עפ״י בי״ד או חכם המתמחה בזה, ודין פני׳ לערכאות שכתבו הגאונים בסי׳ כ״ו שהחמירו כ״כ בהצרכת רשות בי״ד אין עיקרו מחמת התרת איסור ערכאות, אלא מניעת גרימת נזק שלא כדין ומניעת מסירת ישראל לידי עכו״ם, וכדמתבאר ממ״ש הרא״ש פ״ח דב״ק סי' י״ז על הגמ׳ מנא הך מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד, ״מכאן פסק רב פלטאי ז״ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו״.
14. להציל את שלו א''צ להתחשב בנזק שייגרם
ולכאורה מה שייך גמ׳ זו להיתר איסור ערכאות, אלא שר׳ פלטאי הבין שהאיסור הוא מחמת שמזיק לחבירו, וע״ז הביא מהגמ׳ שלהציל את שלו כשאינו יכול להציל בענין אחר מחמת חבירו א''צ להתחשב בנזק שייגרם לו ״רמי גודא ושדי עילוי״׳, וכן מתבאר מלשונות הפוסקים [ועי׳ בביאור הגר״א שציין לגיטין והוא מהראשונים וזהו טעם אחר]. וכבר מבואר שם באותה תשו׳ הרשב״א שבב״י סי׳ ב׳ לגבי האי דינא עצמו ״ומכל מקום הברורים [היינו נבחרי הציבור] צ' להתיישב בד' ולעשות מעשיהם אחר המלכה ולהיות כוונתם בכל עת לשמים ע״כ, וכ״כ שם בב״י מעוד תשוב׳ הרשב״א ולדיני נפשות צ' שיהו מוזהרים לעשות בהסכמת זקני עירכם כדי שיעשו אחר הצורך הגדול ובמיתון ע״כ.
15. סגי בשיקול דעת של חכם מומחה
ומד' הרשב״א למדנו דבהוראת שעה סגי בברורים שבחרו הציבור עליהם לפקח על עניניהם, ומר״א ברבי שמעון חזינן שא''צ בי״ד כיון דכך הי׳ ההורמנא דמלכא וסגי בשיקול דעת של חכם מומחה, וכיון דכמעט בכל המקרים בהצלה מרודף וממזיק ובאפרושי מאיסורא עסקינן ולא רק בהענשה, ובאלו אי״צ בי״ד ומאידך גיסא שכיח בענינים אלו אצל משפחת הנפגע ״כי יחם לבבו״, לכן א״א להתיר בלי חכם ומבין אבל אי״צ בי״ד, ובפרט שע״י הצרכת בי״ד יתעכב הטיפול ובינתיים יפלו עוד קרבנות ונפלה כל הצלת הנרדפים והניזקים בבירא, אלא סגי בחכם המבין בזה, ואם הוא יצטרך יעוץ ידע עם מי להתיעץ.
16. מחמת שנאה נענש כמי שהרג שלא כדין
ומהחובה לציין מש״כ ברמב״ן פ' לך לך [ט''ו, י''ד] דבהוראת שעה שבא בציווי של נביא להרוג פלוני, אזי אם עשה לשמה עשה מצוה, ואם עשה מחמת שנאה ששנא את פלוני נענש כמי שהרג שלא כדין, ואין זה דומה למי שנתחייב מיתת בי״ד והרגו השליח בי״ד שלא לשמה רק מחמת שנאה, דאז מצוה שלא לשמה בידו, וז״ל המתוק של רבנו הרמב״ן ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש.
17. או אמרי' אין אדם נתפס על צערו
אבל כאשר תצא הגזירה ע''פ נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו, כאשר אמר ביהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו עכ״ל.
[אלא שבדיעבד אם מסר מחמת כעסו שלא כדין דנו הפוסקים בסי׳ שפ״ח במי שהלך מתוך כעסו כי יחם לבבו שחבירו הכהו ומסרו לשופט אם נענש או אמרינן אין אדם נתפס על צערו, וגדר הפטור להסוברים כן הוא תחשב כמזיק בגרמי באונס].
18. חיובי ממון
י. חיובי ממון: מחמת דוחק הזמן לא הספקתי להאריך במקום שאמרו להאריך, ובודאי יחלקו עלי חברי בכמה דברים כדרכה של תורה, מ״מ אכתוב בקיצור ומיני ומינייהו יתברר שמעתתא.
נזק ריפוי ושבת בושת וצער
מצינו בתורה באדם המזיק אדם חמשה דברים, ומה שנוגע אלינו הוא בעיקר נזק, ריפוי ושבת, ויש לדון גם על בושת וצער, ואף שאין דנים בזמה״ז בושת וצער אין זה כמו דיני קנסות שכ''ז שלא חייבוהו בי״ד אינו חייב אפי׳ לצי״ש [והא דמהני תפיסה הוא דין אחר],
בה׳ דברים הוה גזלן אם אינו משלם
דבהני ה׳ דברים הוא כבר חייב ממש והוה גזלן אם אינו משלם, אלא שאין בי״ד לדונו, והוה כעיר שאין שם בי״ד דוודאי חייב הלוה והמזיק לשלם חיובו, ובזה מהני תפיסה יותר ממה דמהני תפיסה בקנס בב״ק ט״ו ע״ב, דבקנס נעשה גם החיוב ע״י עצם התפיסה, ולכן אם יוכל לתפוס ע״י איומים המותרים עפ״י דין מותר [ואפי׳ לקמאי דריפוי ושבת אין דנין בזמה״ז יש תקנה שמנדים אותו עד שיפייס את המתבייש כפי הראוי לו עד קרוב לדמי הריפוי והשבת, אבל למעשה לריפוי ושבת אי״צ לנדות אלא כמ״ש בש״ך ממהרש״ל דדנין בזמה״ז].
19. ריפוי ושבת
יא. ריפוי ושבת:
· גדר ריפוי הוא כל מה שאפשר להחזיר האדם לקדמותו, הוצאה זו הוא רפוי.
· ושבת הוא הזמן שמפסיד ממלאכתו כשא''א להחזיר זמן זה ע״י רפוי, עד שיחזור למלאכתו [וכן נזק הוא הנזק הקבוע שא״א להחזיר ע״י רפוי].
ולדוגמא בהכהו באופן שבלי רפוי יהי׳ חולה חודשיים וע״י סמא יתרפא בחודש א', דחודש א' שא״א לרפאות חייב מדין שבת והחודש שאפשר להוריד ע״י רפוי חייב לשלם הרפוי.
הדקי׳ באדנרונא שאינו יכול לעבוד הוי בכלל ריפוי ואפי' בדמים רבים
וכן אם הדקי׳ באינדנרוניא באופן שאינו יכול לעבוד, אז אם אפשר להוציאו בדמים מרובים חייב להוציאו וזה בכלל ריפוי, כ״כ הש״ך בסי׳ שפ״ח ס״ק ל״ט והעתיק כן בביאור הגר״א בקיצור בס״ק ל״ט, ולא חלקו עליו שם הנו״כ [ואדרבה הקצות חידש בד' המרדכי דאפי׳ עשה לו הוצאות ריפוי בגרמי או גרמא ג״כ חייב ריפוי מה״ת, וזה מונח בחי׳ התורה של רפוי דגם אם גרם לו הוצאה זו חייב, והקצות חולק על סברא זו אבל אם הדקי׳ בידים לא פליג ע״ז דהוה בכלל ריפוי], אלא שאם א״א להוציאו מהאינדרוני׳ או לא הוציאו עד שעבר הזמן והפסיד מעשי ידיו חייב מדין שבת.
20. רפוי קודם
ואין המזיק יכול לומר אשלם שבת של חדשיים במקום לרפאותו ולהפחית את השבת לחודש, דכל שאפשר לרפאות רפוי קודם [כמו שא״י לומר אשלם נזק במקום לרפאות], דאין רפוי בא לחסוך בטול מלאכה אלא הוא חיוב בפני עצמו.
שבת שבכל יום עד שיתרפא
יב. שבת: עוד קיי״ל בשבת כרבא דפליג אאביי בב״ק פ״ו הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ע״כ, והיינו דאם סופו לחזור א״י לומר אתן פחת ערך הניזק כעבד כדין נזק, אלא נותן שבת שבכל יום עד שיתרפא, ורק בנזק קבוע בלתי הפיך הוה בכלל נזק, וכן הוא בשו״ע סי׳ ת״כ סעי׳ ה׳.
21. יג. ריפוי
א. סוגי רפוי: היום נתרחבו צרכי החולה הנכללים בשם הוצאות רפואיות כגון אם חרשו וצריך מכשיר שמיעה או צ' יד או רגל פלסטיק. וכן יש תרופות משככי כאבים שאינו מרפא אלא מקילות על הכאב וכן יש תרופות זמניות שאינו מרפא לגמרי אלא שאחרי זמן חוזרת המחלה וצ' לדון מה נכלל בריפוי.
ב. מכשירי עזר לחולים: ומסתבר דמכשיר שמיעה ורגל פלסטיק ומקל הליכה אינו בכלל רפוי דהא אינו מרפא את החולה אלא עוזר לו להסתדר בלי שמיעה או בלי רגל, דכל שאינו עושה פעולת התיקון בגוף החולה אינו בכלל ריפוי, אלא שאם בלי המכשירים האלו הוא נהי׳ מוגבל הרי מוגבלותו גורם שבת או נזק.
* והנה בשבת, אם בלי המכשיר השבת הוא מאתיים והמכשיר עולה חמישים וע״י המכשיר השבת הוא חמישים לכאורה יכול לומר אשלם מאה וקנה מכשיר שהרי סוף סוף יכול לעסוק במלאכה.
* אבל בנזק, לכאורה אינו כן, דאם בלי המכשיר הנזק הוא מאתיים ועם המכשיר הנזק הוא מאה והמכשיר עולה חמישים דחייב כל המאתיים ואין המזיק יכול לומר אקנה מכשיר ואשלם מאה וחמשים, אבל באמת צ״ע כיון דדרך העולם לקנות מכשיר יתחייב רק ק״נ ומה שרגיל להעזר בו אינו בכלל נזק גופו.
דבר העומד לתיקון דמשלם דמי תיקון
22. ונראה דתליא באיזה כלי עזר דאם מתהלך עם מקל וכך דרך העולם שנכה כזה משתמש במקל מעריכין נזקו כמו הולך עם מקל ומשלם דמי מקל ואדרבה גם אם המקל והמכשיר עולה יותר מהנזק מחייב הניזק את המזיק לשלם דמי מקל ומוסיף לשלם את הנזק שיישאר כשהולך עם המקל. ומצוי הדבר באדם זקן שאינו שוה כלום למכור לעבד ומ״מ חייב לשלם לו המכשיר שדרך חולה כזה להשתמש בו וזהו כעין מ״ש בחזו״א ב״ק סי׳ ו׳ אות ג׳ בהזיק דבר העומד לתיקון דמשלם דמי תיקון ולא פחת שווי הדבר הניזק.
כלי עזר שהדרך שמשתמשים בו
ולא מיבעי׳ ברגל פלסטיק שמתחבר לגוף אלא גם במקל שאין המקל מתקן כלל את גוף הניזק והי׳ אפשר לומר דלא דמי לתיקון בית שבחזו״א דמתקן גוף הניזק דמ״מ זהו התיקון של האדם הניזק ואינו פנים חדשות. וכ״ז בכלי עזר שהדרך שמשתמשים בו אבל בכלי עזר שאין דרך כל אדם להשתמש בו כגון עגלות חשמליות המטפסים מדרגות אינו יכול לומר תשתמש עם כאלה ולא אשלם כל הנזק או להיפך אין הניזק מחייבו לשלם עגלה כזו.
23. נרגע מצערו וכאביו שפיר הוה ריפוי
ג. אלא דהיכא דיש לו צער וכאבים ממה שנעשה מוגבל וע״י הרגל פלסטיק או המכשיר שמיעה נרגע מצערו וכאביו י״ל דשפיר הוה ריפוי, ותליא אם רפוי זמני הוה בכלל רפוי, ואם הצלה מכאב הוה בכלל רפוי, עי׳ להלן.
דבר העומד לתיקון חייב לתקן
ד. מכשירים רפואיים המתחברים לגוף: ומסתפקנא בהזיקו שצ' עכשו שיניים תותבות קבועות שמחברים לפה או טרנזיסטור בלב וכ״ש השתלת כלי׳ כיון דמתחבר ומתבטל לגוף דהוה בכלל רפוי בכל גוונא או אכתי אינו אלא תוספת חיצונית והגוף נשאר ניזוק והוה בכלל תיקון הנזק ותליא בהנ״ל אות ב׳. והכא גם אם נכלל בנזק ודאי חייב לשלם להחזו״א דדבר העומד לתיקון חייב לתקן.
24. א״י לומר אשלם נזק במקום לרפאות
ה. וריפוי זמני כגון דאמדינן לי׳ שאחרי הרפוי יחזור החולי וכך יהי׳ כל ימי חייו שירפאהו ויבריא לתקופה ויחזור ויחלה ג״כ בכלל ריפוי הוא, ולא אמרי' דאין זה רפוי ונאמוד מצבו כנזק קבוע בלתי הפיך וישלם רק נזק, דכמו שאינו יכול לומר אשלם שבת במקום לרפאות וכנ״ל אות י״א כ״כ א״י לומר אשלם נזק במקום לרפאות וכיון שדרכן של בני אדם להתרפאות כמה שאפשר אפי׳ לזמן הרי זה בכלל ריפוי.
ריפוי זמני ומשככי כאבים בכלל ריפוי
ו. משככי כאבים: כאבים הוא גם היזק בגוף האדם הצריך תיקון וממילא תרופה המשכך את הכאב הוא הריפוי ולא מיבעי׳ משכך שנוטל את הכאב לגמרי אלא גם כשהכאב חוזר אחרי כמה שעות וחוזר חלילה הוה ריפוי דריפוי זמני בכלל ריפוי הוא כנ״ל ה׳.
25. כל שהפעולה הוא בנפש הוה ריפוי
יד. ומהנ״ל לנידונינו: כידוע במחלות נפש של התעללות בילדים שפעמים רבות החלמתם קשה ולפעמים הטיפול עוזר לתקופה וחוזר חלילה. ולפעמים אין הרופא מתקן הנזק שבנפש אלא מלמדו איך לחיות עם בעייתו, כל אלו הם בכלל ריפוי דכל שהפעולה הוא בנפש לא דבר חיצוני הוה ריפוי, וכן אם הרופא עוזר לו שהנזק לא יפריע לו בחיים כנ״ל במשכך כאבים.
כרבא דאם יעבור במשך הזמן הוה בכלל שבת
ואם הנזק הוא כזה שלמרות הטיפול יעבור שנים עד שיצא מהטראומות שעשה לו המזיק והוא מוגבל בקשריו עם אנשים ובסוג פרנסתו, הרי שבנוסף לרפוי יש כאן שבת שהוא חייב וכרבא דאם יעבור במשך הזמן הוה בכלל שבת, ואם הנזק הוא בלתי הפיך הרי זה נזק, וכיון שבילדים עסקינן והנזק הוא לכל ימי חייו דמי הנזק הוא גדול.
26. הוראת שעה תשלומים כהרתעה אם זה יספיק
טו. לחייב שלא עפ״י דיני מזיק: וכ״ז אם דנים רק בדיני מזיק עפ״י דין, אבל אם ידונו בדיני הוראת שעה דמכין ועונשין שלא כדין וכנ״ל אות ב׳ דאז יכול להיות זה גופא ההרתעה לאחרים במקום למסרו למאסר אם הדבר אפשרי מבחינת הרשויות, ולפי ראות עיני המומחים זה יספיק להצלת הנרדפים והניזקים ולאפרושי מאיסורא כנ״ל.
27. טז. להתחייב בהסכם העבודה: ופעם הצעתי דבעובדי הוראה יכלל סעי׳ בהסכם העבודה שמתחייב לשלם כל נזק שיגרום לילד או לתלמיד גדול כפי שמחייבים בחוקי המדינה או כפי אשר יושת עליו ביה״ד הדן בענינים אלו לפי ראות עיניהם כולל פיצוי הניזק בכל נזקיו גם מה שאינו חייב עפ״י דין והורי הילד, אפוטרופסיו, הנהלת התלמוד תורה יוכלו להמנות כאפוטרוסיו וכשליח הילד מעצמם לתבעו, וכ״ש הילד עצמו ולא יוכל לטעון לאו בע״ד דידי את, אבל הכסף יהי׳ רק לצרכי הילד וצריך לנסח באופן שיועיל עפ״י דין.
28. בדיקת התאמה: ויש מקום לשקול אם כדאי לקבוע שכל מועמד להוראה ייבדק ע״י אנשי מקצוע אם אין לו נטיות לאלימות וכו׳, ואופן הבדיקה יהיה כפי המקובל במועמדים למשרות רגישות ומשרות אימון (ולמשל בארה״ק מקובל להפנות את המועמד לבדיקה גרפולוגית, ויש לנהוג בכל ארץ כפי הנוהלים המקובלים באותו מקום).
חיוב תשלומין ע''פ ד' רמ''א
עוד קבלתי תשובה מהרה''ג מוה'''ר רב יהודה סילמן שליט''א רב דק״ק חסידים רמת אלחנן ב''ב בענין דיווח לרשויות על התעללות בילדים וז''ל בק''נ ובשינויים:
· האם מותר או מצווה לשתף פעולה עם השלטונות ולדווח,
· ועוד אם ניתן לחייב את הפוגע בתשלום כלשהו משורת הדין.
תשובה:
· הנה, מצ''א ז״ב שא״צ מושב ב״ד בנוכחות הצדדים שסיבת ההיתר לדווח הוא או מדין ספק רודף, או מדין לאפרושי מאיסורא, או מדין הורמנא דמלכא, ולכל הטעמים לאו דין ב״ד הוא זה. ומה גם שיש לשקול הפסד נגד ריוח, כי בכל מקרה של ספק סביר, על הצד שהוא אמת, מדובר הרי בהצלת עשוק מיד עושקו, ומאידך על הצד שאינו אמת, בדרך כלל אף הרשויות יפטרו את החשוד לשלום.
· א״צ בכ''ז לעדים כשרים, אלא ניתן לסמוך גם על פחות מזה. והטעם שאין זה עונש מדין ב״ד, אלא או משום חוק המלכות (בחו״ל) או לאפרושי מאיסורא, וכן לפי הטעם שספק רודף שרי, פשוט דשרי בכה״ג דסגי בנהיה לנו ספק.
מספיק ספק להגן על הילדים
ויצויין עוד שלכל הנ״ל הוצרכנו בנוגע לשאלת חובת הדיווח, אבל בד''כ עוד קודם לזה יש דיון מקדמי האם לפטר את הנחשד ממשרתו, ולענין זה ודאי א״צ לא מעשה ב״ד וכו' וע''פ שו״ת שואל ומשיב שמספיק ספק כדי שנהיה מחויבים להגן על הילדים, ויחושו החושדים לנפשם עד שישוב בתשובה שלימה וסיגופים. והוכיח ד''ז מהא דהאי לישנא בישא עכ״פ מקצתו אמת - כדאיתא במו״ק י''ח, ובגמ׳ נדה ס''א, האי לישנא בישא אף דלא מקבלים אותו, למיחש מיהא מיבעי.
בחלק גדול מהמקרים הוא מתרפא לגמרי
לשאלה השניה אם ניתן לחייב את הפוגע בתשלום כלשהו משורת הדין, למעשה מה שיש לדון בו במקרים כאלו הוא בעיקר משום ריפוי, ז״א הוצאות הטיפול פסיכולוגי הנצרך, כי מה שהסתפק רב גדול אחד שליט״א שמא אין זה בכלל ריפוי, הואיל ולפי נסיונו הנופלים קרבן להתעללות כזו בימי ילדותם ובחרותם כמעט ואין תרופה למכתם בעצם, וברוב המקרים כל הטיפולים שהם עוברים במשך השנים אינם מרפאים אותם, רק עוזרים להם ומלמדתם להתמודד עד כמה שאפשר עם בעיותיהם - לא ניחא לי, שהמציאות היא שבחלק גדול מהמקרים הוא מתרפא לגמרי, וכמעט בכולם עכ״פ יש תועלת בריפוי, שלכן פשוט לע״ד שאף זה בכלל ריפוי, והגע בעצמך, החובל באדם ואין רפואה למכתו, וכתוצאה מחבלתו הוא זקוק לתרופות וטיפולים משך כל ימי חייו, היעלה על הדעת שלאו ריפוי הוא זה, אתמהה?!
כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו
אלא שלכאורה התינח לבני עדות המזרח הנוקטים כשיטת המחבר )ח״מ סי׳ א ס״ב, וכ״נ הכרעת הש״ך שם סקט''ז( שב״ד דן וגובה שבת וריפוי בזה״ז, אבל אנן לדידן נקטינן הרי כרמ״א שם שאין דנים וגובים בזה״ז. ברם, אי משום הא לא איריא, דעיי״ש רמ״א שממשיך ומסיק: ״כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם [פי׳ לב״ד], וכמו שיתבאר בסמוך סע''ה״. וד' המחבר שם בסע''ה הוא: ״אעפ״י שדיינים שאינם סמוכים בא״י אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו; וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו״ - וכיום שאין דרך לנדות, העצה היעוצה היא ללחוץ עליו בפרסום הרחקה שעושים במקום שהיה חייב נידוי, ובמקרה שהוא חתום על שטר בוררות הכולל זכות לדיין לפסוק לפי יושר, אפשר לחייבו אף ממון, עכתו''ד.
